Get Adobe Flash player

יש כאן מבוגר אחראי?

הוא חזר היום מהעבודה מוקדם מהרגיל, כי היא חוזרת היום מאוחר. לא הספיק לנשום רגע והגיע ישר ל”אקשן” עם הילדים- ארוחת צהרים, שיעורים, לקחת ולהחזיר מחברים, וכל מה שאחר הצהרים עם הילדים צופן בחובו.

היא חוזרת הביתה מאוחר, אחרי יום עבודה מתיש וארוך במיוחד, וכל מה שהיא רוצה זה קצת שקט. אולי גם שיגישו לה משהו לשתות ויתעניינו איך עבר עליה היום.

הוא מצפה להערכתה על המאמצים שהשקיע היום – והיא לא מבינה מה העניין – היא הרי עושה את זה יום יום ואף אחד לא טורח לתת לה צל”ש על כך.

והמשך הסיפור? תלוי.

תלוי אם (לפחות) אחד מאתנו זכר להישאר “המבוגר האחראי”.

המבוגר האחראי הוא החלק בנו שמסוגל לראות את התמונה במבט קצת יותר כללי, צופה מהצד –  לא רק את הצד שלנו בסיפור.

החלק בנו שמתעלה מעל פגיעה מצד בן הזוג מתוך הבנת המצב בו בן הזוג נמצא, שמבין שמה שנאמר לא בהכרח נאמר נגדנו, וגם אם נאמר נגדנו – זה בגלל הסיטואציה שהצד השני נמצא בה, הוא לא באמת מתכוון.

המבוגר האחראי הוא גם החלק בנו שזוכר שבזוגיות אני כאן בשביל השני, ולא רק השני כאן בשבילי.

כמובן שהמצב האידיאלי הוא שהמבוגר האחראי “תופס פיקוד” אצל שני בני הזוג, אבל גם כאשר רק אחד משני בני הזוג נותן לו לומר את דברו – זה מספיק.

האתגר שלנו הוא לגדל ולטפח את המבוגר האחראי, ולתת לו יותר ויותר מקום בחיינו.

ככל שהמבוגר האחראי יהיה נוכח בחיים הזוגיים שלנו יותר – האווירה תהיה יותר נעימה, ויהיו פחות מתחים ומריבות.

איך מרב הגיעה לשלווה בזוגיות שלה?

למרב הייתה זוגיות טובה, אפילו טובה מאד. אבל היה דבר אחד שמאד הפריע לה. בעצם – המוני דברים קטנים…

הפריע לה שכשבעלה שטף את הכלים – חלקם נשארו מלוכלכים.
הפריע לה שכשבעלה תלה כביסה – הוא תלה אותה בצורה כזו שלקח לה פי 2 זמן להתייבש, שכששטף את הבית – נשארו שלוליות,
ועוד, ועוד, ועוד….
היא הסבירה לו איך הכי נכון לעשות את הדברים, פעם, ועוד פעם… כלום לא עזר.

היא התעצבנה עליו שאם הוא לא עושה את הדברים כמו שצריך – עדיף שלא יעשה, שבמילא היא חוזרת אחריו. הפריע לה שהוא לא לומד מהעבר, שלא אכפת לו ממה שהיא חושבת ומרגישה.

בשלב מסוים מרב הבינה שמה שהכי מפריע לה בכל הסיפור – זה שזה מפריע לה! היא ראתה שיש לה בן זוג אכפתי, מתחשב, מעורה בחיי הבית – ולה כל הזמן יש ביקורת. והביקורת הזו מעכירה את האווירה בבית.

אז מרב הפסיקה להעיר, ולבקר. היא החליטה שלא שווה לה להעכיר את האווירה בבית בגלל הדברים הללו. אבל בתוכה זה עדיין עצבן אותה. היא הרגישה בדיוק אותו דבר, גם אם הפסיקה להגיד את זה בקול.

יום אחד, כשסידרה את הסכו”ם שהיה במייבש הכלים במגירת הסכו”ם, תוך כדי החזרת הכלים המלוכלכים לכיור – מרב הרגישה ש”נפל לה האסימון”. היא התחילה לצחוק.

פתאום היא ראתה בבירור שזה המצב, זו הדרך של בעלה לעשות את הדברים. המצב לא השתנה בשנים האחרונות, וכנראה הוא גם לא ישתנה.
באופן מפתיע מרב הרגישה הקלה! פתאום היא הבינה שאין לה אחריות לשנות את בעלה, או לשנות את דרך הפעולה שלו. היא נכחה לכך שכל השנים היא בזבזה כל כך הרבה אנרגיה על משהו שאין ביכולתה להשפיע עליו באמת.

מרב הבינה שהדרך שתשרת אותה יותר מכל זו קבלה של המצב. לקבל את בעלה כמו שהוא, בלי רצון לשנות, ללמד. היא הרי אוהבת אותו, שמחה שהוא בעלה, רואה איזה אבא מדהים הוא ובעל נפלא. לשטוף כמה מזלגות מדי פעם נראה לה “מחיר” שהיא מוכנה לשלם בשמחה.

היום, כל פעם שמרב רואה כלי שבעלה שטף אך הוא קצת מלוכלך, שלולית ברצפה או בגדים שתלויים ברשלנות – היא מחייכת ומתמלאת אהבה לבעלה. הדברים הקטנים הללו מזכירים לה איזה בעל מקסים יש לה, ואיזה “מחיר” נמוך היא צריכה לשלם עבורו…

אני אוהבת לרקוד!

אני אוהבת לרקוד. ריצה, הליכה או פעילויות ספורטיביות אירוביות אחרות לא בשבילי, אבל לרקוד – אני יכולה שעות. בכיף.

מתוך הראיה של “גופנפש”, הריקוד בעיניי הוא הרבה יותר מפעילות גופנית. יש לו ממש ערך תרפי. ככל שאני רוקדת יותר, אני מרגישה שדרך הריקוד אני לומדת להקשיב לגוף, לומדת להבין את מה שהוא “אומר” לי. בעיניי הריקוד והחיבור לגוף הם עוד מסלול בדרך ההתפתחות האישית שלי, בדרך ההתקרבות לעצמי.

מתגובה שנכתבה יום אחד באתר שלי לפוסט  “צריך שניים לטנגו?“, למדתי שאפשר ללמוד מריקודים סלוניים הרבה על זוגיות.
את התגובה כתבה מיטל אליהו, שמנהלת יחד עם בעלה ניר את הסטודיו לריקודים סלוניים ולטינים של אלי מזרחי בירושלים. מיטל הזמינה אותי להגיע לשיעור ניסיון בסטודיו – ואני שמחתי לבוא. קצת חוששת והרבה סקרנית הגעתי לסטודיו החמים במרכז העיר. מיטל, אישה צעירה עם חיוך שובה, החלה להדריך אותי וללמד אותי את הצעד הבסיסי של הרומבה.

במהלך כל השיעור הדגימה לי איך הקשר הזוגי בריקוד מקביל לקשר הזוגי בחיים. נתחיל בתפקידים: בריקוד, נשמרים התפקידים ה”מסורתיים” של כל אחד מהמינים. תפקידו של הגבר הוא להוביל את האישה. עם זאת, בריקוד האישה היא במרכז, ואילו הגבר מהווה את ה”מסגרת” לתמונה, לעיקר: האישה.

על מנת לרקוד בזוג נדרשת הקשבה אמיתית, ולא למילים הנאמרות. הקשבה למבט העיניים, לכובד היד המונחת על הגב, להובלה. האתגר שלי בשיעור היה ללמוד להרפות, ללמוד לסמוך, לדעת להיות מובלת.
הרבה מהעוצמה של הריקוד טמון במתח שנוצר בין קרבה לריחוק. בין לבד וביחד. מצד אחד – הם קרובים, הם מגיבים אחד לשני, הם מתואמים. מצד שני – כל אחד שומר על המרחב שלו. גם כאן יש אתגר – לשמור על המרחב שלי, שחיוני כל כך לריקוד.

בשלב כלשהו בשיעור תהיתי בקול – האם אני מקבלת את ההסבר הזה בגלל שאני מאמנת לזוגיות? מיטל הבטיחה לי כי כל מי שמגיע לסטודיו לשיעור ניסיון (בחינם, אגב) מקבל את ההסברים האלו, כי בעיניה החיבור הוא בלתי נפרד, וניתן ללמוד הרבה מהריקוד על החיים.

מאד התחברתי לגישה של מיטל, וביקשתי ממנה שנחפש דרך לצ’פר את הלקוחות שלי. מיטל נענתה בשמחה, והבטיחה לכל מי שיגיע לסטודיו מההפניה שלי 5% הנחה על תוכנית הלימודים שתותאם לו לאחר שיעור הניסיון.
ניתן להגיע בזוג או לבד, לאחר שיעור הניסיון יתאימו לכם תוכנית לימודים מומלצת לפי הרמה שלכם וההעדפה שלכם. הסטודיו מספק פתרונות גם לזוגות דתיים שמעוניינים ללמוד לרקוד ומחפשים פתרונות לבעיות הלכתיות. הטל’ בסטודיו: 02-6240882

תהנו!!!

זה מובן מאליו…

וואו, איזה שבוע עבר עלינו… במהלך כל השבוע הקודם הילדים שלי עשו תורנות, ובכל יום היה בבית ילד חולה. לא נעים בכלל לראות את הילדה קווצ’ית עם חום, או את הילד מקיא ומשלשל. בשבוע כזה אנחנו מתגעגעים לשגרת הבריאות, ופתאום היה איזה רגע שהבנתי שרע לנו כשהם חולים, אבל כשהילדים (או אנחנו) בריאים, אנחנו לא מקדישים לכך מחשבה נוספת ומקבלים זאת כמובן מאליו.

וכדרכי – המחשבה הזו מיד התחברה לי לנושא הזוגיות.

לקבל כמובן מאליו זה הרגל שעלול לחבל בזוגיות. אם אני לא רוצה לקבל את בן הזוג שלי כמובן מאליו, מה כן כדאי שאעשה? מה יכול למנוע ממני מלקבל את הדברים שהוא עושה כמובנים מאליהם?

האמת היא שהמורה שלי בנושא הזה הוא לא אחר מאשר בעלי. לא נעים להגיד, אבל כשהתחתנו הייתי, איך לומר… די מפונקת, ואולי אפילו קצת אגוצנטרית. היה לי ברור שהוא עושה עבורי, עושה עבור הבית.
למזלי (אחרת איך הייתי לומדת?) – הוא היה (ועדיין :)) מלא הכרת הטוב כלפי. גם על דברים שהם לכאורה טריוויאליים: שסידרתי את הבית, ששטפתי כלים. ולאט לאט גם אני למדתי.

אני יודעת שישנם כאלו שאולי ישאלו את עצמם: “מה, אז על כל פעם שהיא שוטפת כלים אני צריך להגיד תודה?” והתשובה היא – לא בהכרח. אבל כן הכרחי שתשים לב שהיא שטפה את הכלים, ואם זה עשה לך טוב (שאתה לא צריך לשטוף אותם…) יהיה נחמד לומר משהו כמו “איזה כיף ששטפת את הכלים” או “נעים להכנס הביתה ולראות אותו מסודר כל כך”.

לתקשר את זה ששמתי לב, ושהמעשה עשה לי טוב – יכול לעשות רק טוב לזוגיות שלנו.

לאן מכוונת “אלומת האור” שלך?

לפני שנמשיך, בבקשה צפי בסרטון תוך מילוי ההוראה (לספור כמה פעמים בעלי החולצות הלבנות מעבירים את הכדור ביניהם). ם

ם
ם
ראית את הדוב כאשר ספרת את המסירות? אני לא ראיתי. יותר מזה – גם בצפייה חוזרת, כאשר כבר ידעתי שישנו דוב – אך הייתי עסוקה בספירת התמסרויות בין בעלי החולצות הלבנות – בכלל לא ראיתי את הדוב. ם
ם
למה בחרתי להביא לך את הסרטון הזה? ם
ם
הסרטון הזה ממחיש בעיניי את הנקודה שכאשר אנו מכוונים את  “אלומת האור” שלנו על משהו מסוים, כאשר אנחנו מכוונים לראות משהו מסוים– אנחנו עלולים לפספס התרחשויות אחרות. ם
םם
אז מה מושך את תשומת הלב שלך ביחסים עם בן זוגך? ם
ם
אני יודעת שכאר “אלומת האור” שלי מכוונת על הפעמים שהוא אדיש אלי, לא מפרגן, חסר סבלנות או פוגע – זה מה שאני רואה! ואל זה גם אני מתייחסת. מעבר לכאב שנקודת המבט הזו מעודדת ומעצימה – אני גם מפספסת דברים אחרים (כמו שפיספסתי את הדוב…), טובים ומצוינים שהוא עושה. אני פשוט לא פנויה לראות אותם, כי “אלומת האור” שלי כלל לא מכוונת לדברים האלו. ם
ם
לעומת זאת, כאשר אני מכוונת את “אלומת האור” להתנהגות החיובית של בן זוגי – אני מרוויחה מס’ פעמים: אני נוכחת לדברים הטובים שבו: לתכונות הטובות שלו, להתנהגויות הטובות שלו – התחושה אז כבר הרבה יותר טובה. ואף יותר מזה – ההתייחסות שלי היא גם לדברים הטובים שבו, ולדברים הטובים שהוא עושה. התייחסות כזו מעודדת אותו לחזור על הדברים הטובים שהוא עושה – וכך בעצם לא רק שאני רואה את הדברים הטובים ונהנית מהם – הם נהיים יותר ויותר! ואז, אם יש משהו שאני עלולה לתפוס כ”שלילי” – יתכן שלא אשים לב אליו בכלל! (כמו שלא שמתי לב אל הדוב). ם
ם
הכלל הזה נכון לכל מערכת יחסים! לכן חשוב כל כך לוודא ש”אלומת האור” שלנו מכוונת לדברים שאנחנו רוצים לראות. ם
ם

אני לא מבינה, חינוך הילדים לא חשוב לו???

אחד הנושאים שלילך בחרה לעבוד עליהם בתהליך האימון הוא תחושת השותפות עם רון, בעלה, בחינוך הילדים. היא הרגישה שהיא לבד, ושרון לא שותף למחויבות שלה לנושא. כשלילך בחרה להתבונן על העניין, הסתבר שישנה סיטואציה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, והיא גורמת ללילך להרגיש “לבד במערכה” בנושא חינוך הילדים. להרגיש שאין לה שותף אמיתי בנושא הזה. ם
ם
לילך מאד מקפידה על כך שהילדים יכינו את שיעורי הבית שלהם בזמן המיועד לכך.ם
ם
רון לעומת זאת, בימים שהוא נמצא בבית עם הילדים בשעות האלו, בכלל לא מקפיד על כך. הוא כמובן מזכיר לילדים להכין את שיעורי הבית ואף מעודד אותם להכין את שיעורי הבית בזמן, אך לא פעם הוא מסכים לדחות את זמן הכנת שיעורי הבית (ואפילו מדי פעם קרה שהם לא הכינו את שיעורי הבית שלהם).ם
ם
את לילך זה הרתיח. בסוף כל יום כזה, כאשר לילך גילתה שהילדים לא הכינו את שיעורי הבית (או הכינו אותם מאוחר), היא התפרצה על רון – מה כל כך קשה להקפיד על כך שהילדים מכינים את השיעורים כמו שצריך? וגם אם קשה, אז מה? זה מספיק חשוב! למה אני יכולה לעשות את זה ואתה לא? רון כעס – כל מה שאני עושה לא מספיק טוב עבורך! מה את נתפסת לקטנות?ם
ם
לילך גם נפגעה. נניח שלא אכפת לרון מחינוך הילדים… אבל לה זה חשוב! “לפחות תעשה את זה בשבילי” – זו הייתה המחשבה שלה. היא גם כעסה על עצמה – על כך שהיא ביקורתית כלפי רון, ועל כך האווירה בבית נעשית מתוחה ולא נעימה בעקבות כך.ם
ם
במהלך שיחת האימון, לילך הבינה מה זה עבורה שהילדים מכינים שיעורי בית בזמן. מבחינתה מדובר על חלק בלתי נפרד מחינוך הילדים ללקיחת אחריות, למילוי תפקידם, וחלק מההכנה שעל הורים להכין את ילדיהם ל”חיים האמיתיים”. יחד הבנו את החשיבות הרבה שהיא מייחסת לעניין שיעורי הבית. מתוך כך גם התחושה שלה שאין שותפות בעניין חינוך הילדים – הובהרה יותר.ם
הדבר הנוסף שלילך הבינה, שיתכן ובעלה רואה את הדברים אחרת. יתכן ועבורו זמן הכנת שיעורי הבית של הילדים לא מסמל את כל מה שהוא מסמל עבורה.ם
ם
סקרנית ופתוחה לשמוע את רון, יזמה לילך שיחה פתוחה ונינוחה עם רון בנושא חינוך הילדים, ותפקידם כהורים מחנכים. במהלך השיחה היא נחשפה למחויבות הגדולה של רון לחינוך ילדיהם, והייתה ערה לכך שצורת ההסתכלות שלו שונה משלה, גם אם המטרות שלהם משותפות.ם
ם
תחושת השותפות התעצמה, ופתאום היא הרגישה שהיא לא לבד, שהיא ורון מאוחדים במחויבות שלהם לחינוך ילדיהם, גם אם הדרך לעשות זאת וצורת החשיבה לפעמים שונה.ם
ם
בהודעת מייל ששלחה לי לאחר זמן מה כתבה לילך: ם
כן, עדיין קורה שהילדים לא מכינים שיעורים בזמן כשרון איתם, אבל ברור לי שזה בשום אופן לא רומז על חוסר שותפות ביני לבין רון! ם
אחרי השיחה איתו אני מרגישה שאני מסוגלת יותר להבין אותו ואת מעשיו טוב יותר, וכך הנושא הזה כבר לא מהווה קונפליקט. ם
זה כיף להסתכל אחורה ולראות כמה הושגה התקדמות :).ם

כשהכיור מלא בכלים

היום אני רוצה לספר לך סיפור מוכר. סיפור על גבר שנכנס הביתה אחרי יום עבודה. נכנס למטבח, רואה את ערימת הכלים בכיור ואומר “אוף! הכיור מלא כלים!”. ם
ם
הסיפור מוכר לך? מה ההמשך? ם
ם
שנים רבות ההמשך של הסיפור, עבור אפרת, היה פגיעה, ומיד התגוננות. מה שעבר לה בראש: ם
מה הוא חושב לעצמו? אם אני בבית זה אומר שהתבטלתי? למי היה זמן לשטוף כלים אחרי שחזרתי מהעבודה – ישר לילדים, לכביסות… ם
אפרת נפגעה. היא הרגישה שבאים אליה בטענות, כעסה. לא פעם התקיפה בהאשמות משלה… מה אתה רוצה? נראה לך שאני מתבטלת? מי אמר לך לשטוף את הכלים? אני אשטוף אחר כך… ועוד ועוד… ם
ם
זה היה המשך הסיפור אצל אפרת. היום, ההמשך של הסיפור שונה לגמרי. ם
ם
היום, כשזה קורה – אפרת משתתפת בצערו של האיש שלה, על הכיור מלא הכלים. אם אמר  מה שאמר בטון כעוס במיוחד – אפרת חושבת לעצמה שכנראה היה לו יום ממש מאתגר בעבודה. “עזוב”, היא אומרת לו, “אני אשטוף אחר כך. לך תשב, תנוח קצת”. ם
ם
מה שמאפשר לאפרת לשנות את ההמשך של הסיפור  זו ההבנה שהיא מגיבה לפרשנות שלה על המשפט “אוף! הכיור מלא בכלים!” ולא על המשפט עצמו. ם
בעבר אפרת פירשה את האמירה כביקורת עליה. על כך שאינה מתפקדת כמו שצריך, שהיא לא רעיה טובה וכד’. זו הייתה הפרשנות שלה למשפט. ם
היום אפרת יודעת שהיא יכולה לבחור את הפרשנות שלה. היום היא מפרשת את הסיטואציה – “האיש מתבאס כי יש כלים בכיור – זה משהו שאני יכולה להזדהות איתו, גם אותי זה מבאס”. ם
ם
אגב, אין משמעות ל”מה האמת”. יתכן ואכן בעלה אמר מה שאמר בטון כועס, ואפילו יתכן והתכוון לתקוף אותה. אבל היא בוחרת את הפרשנות שלה, שמשרתת אותה – והיא יכולה לבחור לפרש זאת “היה לו כזה יום גרוע בעבודה, שזה יוצא עלי”, ומחליטה לא לקחת את זה באופן אישי. ם
ם
זה לא שלא אכפת לה מה הוא אומר – ההיפך. מעבר לכך שהיא כבר לא נפגעת, אפרת פנויה להכיל את המקום שהוא נמצא בו, ומסוגלת להתייחס באמפתיה וחמלה. ם ם
ם
אחד הדברים שאפרת למדה, זה שכאשר היא ערה לפרשנות שלה ורוצה לבחור פרשנות אחרת – הפרשנות החדשה חייבת להיות כזו שהיא יכולה “לקנות” אותה, שהיא יכולה להאמין בה ולקבל אותה, על מנת שזו תוכל להפיג את רגשות הכעס והפגיעה. זו למידה חשובה! אם אני מנסה למצוא  פרשנות אחרת למשהו שפגע  בי / הכעיס אותי ולא מצליחה להיפטר מהרגשות הקשים הללו – סימן שלא מצאתי פרשנות מספיק טובה, שאני יכולה להאמין לה. ם
ם
ובאמת שלא משנה בסוף מי שוטף את הכלים בכיור – העיקר שהאווירה נינוחה ומקרבת. ם

מה עזר לטלי להגיב באופן שונה

טלי ויואל קנו בית חדש. אחרי חודשים ארוכים של ציפייה והמתנה להיכנס סוף סוף לבית החדש והמרווח, קיבלה המשפחה את המפתחות. ם
ם
טלי ויואל נכנסו בשמחה לביתם החדש, ו”הסתערו” על העבודה שחיכתה להם. קנו רהיטים, הרכיבו וילונות, הדביקו טפטים, תלו תמונות ומראות, העבירו מהבית הישן ומהמחסן הגדול את כל הציוד. העבודה הייתה כל כך רבה שהחליטו לקחת יחד חופש כדי לקדם את הארגון של הבית. יואל לקח יומיים חופש מהעבודה, וטלי יום אחד – היום השני של יואל. ם
ם
כשהגיעה טלי מהעבודה ביום החופש  הראשון שיואל לקח – היא מצאה בעל כעוס ועצבני. כל  היום בילה במחסן אפוף אבק כדי למיין ציוד ולהעבירו לבית החדש, ואת כל העייפות והתסכול, לתחושתה, הוציא עליה. ם
ם
האינסטינקט הראשוני של טלי הוא התגוננות “אבל מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי?”, ואז כעס נגדי “גם אני עובדת קשה לבית הזה, לא רק אתה” וכו’ וכו’… כל אחד יכול להשלים את החסר מניסיונו… ם
ם
טלי אמרה לי שאם הייתה מגיבה על פי האינסטינקט, סביר להניח שכל אותו הערב, וגם היום למחרת היו עוברים בכעס, מתח ועצבנות. ם
ם
מה שעזר לטלי להגיב הפעם באופן שונה, זו ההבנה שהכעס של יואל הוא של יואל, ולא קשור אליה. נכון, הוא הופנה כלפיה – אבל היא בחרה להתייחס לכעס שלו אחרת מתמיד: לא כהתקפה עליה, מה שמזמין מיד התגוננות, אלא מצב (לא נעים) שבו יואל נמצא כרגע. ם
ם
זה עלול להישמע רע: “מה, לא אכפת לה מבעלה?”. בוודאי שאכפת לה. יותר מזה, ברגע שטלי לא התייחסה לדבריו של יואל כמתקפה עליה, זה אפשר לה להבין את הכעס שלו ולהכיל אותו, להיות אמפתית כלפיו ולהגיב אליו בחמלה. ם
ם
טלי הכינה לשניהם כוס קפה, הזמינה את יואל לשבת בגינה החדשה, הודתה לו והביעה הערכה על כל מה שעשה באותו יום, ושניהם העבירו ערב נעים ורגוע. ם
ם
גם היום למחרת עבר בכיף ובהנאה למרות העבודה הרבה שציפתה להם. ם

איך כותבים על משהו – בלי לכתוב עליו

יש נושא שאני רוצה לכתוב עליו כבר מזה זמן, נושא שמהווה אבן בסיס לזוגיות, ובלעדיו לא ניתן לכונן זוגיות מוצלחת. ם
הבמה האינטרנטית לא מתאימה לנושא, מאחר והצניעות יפה לו ומכבדת אותו. מצד שני, הבמה האינטרנטית
זו הבמה שיש לי. ם

אז בהתלבטות הזו – האם לכתוב, כן או לא – הכריע ה”כן”. וכך אני מבקשת מראש את סליחתך על השפה הכללית
משהו… ם

הנושא שעליו אני רוצה לכתוב היום הוא הממד הפיזי של הזוגיות. ם

יותר ויותר אני פוגשת נשים שהחלק הזה של הזוגיות לא תופס אצלן מקום חשוב ומשמעותי, ולא פעם אף מרגישות
שהוא אילוץ, הפרעה או מעמסה. ם
במצב כזה בדרך כלל ישנו מתח בין בני הזוג על רקע הפער בין הרצון של כל אחד, ומטבע הדברים זה לא נושא
שבאופן רגיל מדברים עליו עם אמא, אחיות ואפילו חברות, ואי אפשר להתייעץ עליו עם כל אחד… וכך, יותר מדי
פעמים, נשאר הזוג עם התסכול והמבוכה מול הנושא. ם
םםם
הרבה פעמים ישנן מחשבות/אמונות (פרדיגמות) שהנשים “סוחבות” איתן, והן מחבלות באפשרות ליצירת קשר
משמעותי ומהנה. אמונות בנוגע לגוף שלהן, למושג צניעות או לתפיסת יחסי האישות. התפיסות הללו מנהלות
אותנו ומעצבות את ההתנהגות שלנו אף ללא ידיעתנו. ם
ם
היהדות מייחסת ליחסי האישות בין איש לאשתו (כאשר הם מתקיימים בטהרה) כשיא של קדושה. ם
המקום שלהם אינו “על הדרך” או “אם מסתדר ואני לא עייפה מדי”, אלא משהו מרכזי ומשמעותי בקשר של הזוג
בפרט – ושמחת הבית בכלל. ם
הגישה הזו לא תמיד מוכרת, אבל ב”ה היא נשמעת יותר ויותר. למי שהגישה הזו חדשה לה ורוצה להיחשף אליה
יותר – אני ממליצה על הספר “מרחק, נגיעה” שכתבו נעמי וולפסון וצופיה שקורי. הספר כתוב בצורה בהירה, ם
קולחת ונעימה לקריאה. ם
להעמקה נוספת מומלצים בחום שיעוריה של הרבנית נעמי שפירא בנושא קדושת הבית היהודי מרכז “אבקשך” 054-7586054
ם
חשוב לי לציין כי ניתן לטפל, ישנן דרכים רבות ומגוונות להתגבר על המכשולים (תהליך אימון אישי הוא דרך אחת, ם
הסדנה של שירי לופוביץ מ”רוצים השניים” םהיא דרך מומלצת נוספת). ם
אם הנושא הזה אכן מהווה נקודת תורפה ביחסים שלך עם בן זוגך – אני מזמינה אותך לבחור ללכת בדרך
שונה מזו שהלכת בה עד היום, דרך שממלאת את הבית בשמחה, שתעמיק את הקשר בינך בין בן זוגך
ותשפר אותו לבלי הכר. ם
ם
אשמח לעמוד לרשותך אם את מרגישה את הצורך באוזן קשבת או התייעצות – גם אנונימית, בטלפון או במייל. ם
הנושא חשוב מדי בכדי לטאטא אותו מתחת לשטיח… ם

מה יגרום להבטחות שלי לעצמי השנה להתממש

עבר ראש השנה. גם השנה, כמו כל שנה, הבטחתי לעצמי להיות יותר טובה השנה. ם
רעיה  יותר טובה, אם יותר טובה, בעלת עסק יותר טובה… ם

אבל מה יגרום לכך שזה באמת יקרה? הרי גם את הייאוש והתסכול אני מכירה…  ם
הייאוש מכך שאני מבטיחה לעצמי ולא מקיימת, התסכול שמקורו בפער בין מה שאני רוצה למה שקורה בפועל. ם
אז מה יעשה את ההבדל? מה יגרום להבטחות שלי לעצמי השנה להתממש? ם

הדרך שלי להתקדם לקראת מטרה ולהשיג אותה היא הצעד הקטן הבא… ם
אני שואלת את עצמי – מהו הצעד הבא, הקטן, הקל שאני יכולה לבצע בקלות וללא מאמץ על מנת להתקרב
למטרה שלי, לרצון שלי? ם
זו יכולה להיות פעולה חד פעמית, וזה יכול להיות הרגל שאני מסגלת לעצמי, לא משנה. ם
מה שחשוב הוא שזה יהיה צעד קטן וקל לביצוע. ם

אם מדובר בצעד חד פעמי, אחרי שזכרתי לשמוח בו ולהוקיר את עצמי על כך שביצעתי אותו, ם
אני יכולה לחשוב על הצעד הקטן הבא. אם מדובר בהרגל שאני רוכשת לעצמי, אני מחכה. ם
לא עושה צעד נוסף עד שאני מרגישה שההרגל נטמע בחיי, ואני יכולה להמשיך הלאה, ם
ואז לשאול את עצמי מהו הצעד הקטן הבא אותו אני יכולה לבצע? ם
חשוב לזכור: קורה לנו לפעמים שאנחנו לוקחים על עצמנו לעשות משהו, ופתאום יש יום שלא יצא, ם
לא עשינו או לא התמדנו. לא להתייאש! זה לא הכל או כלום! היום לא עשיתי? לא נורא, יש את מחר. ם
כדאי לזכור את כל הפעמים שכן עשינו, כן הצלחנו, לא להיות שיפוטיים, ולא להיגרר להלקאה עצמית! ם
ם
עוד סוד קטן שעוזר לי להגיע למטרות שלי, הוא לדבר עליהן, לשתף אחרים. לפעמים ממש “להכריז”. ם
כאשר אני משתפת אחרים בהחלטה שלי זה מחזק את המחויבות שלי. ם
ברוח הדברים – אני רוצה לשתף אותך בדברים אותם לקחתי על עצמי ראש השנה הזה. ם
ם
בתחום הזוגיות: ם
בזמן האחרון הרגשתי שהרגל שהיה לי קצת התמוסס, ואני רוצה להחזיר אותו לחיי. ם
לקחתי על עצמי לקבל את פניו של בעלי בחיוך כאשר הוא מגיע הביתה. אם אני עובדת על המחשב, ם
בכביסה או בכלים – להניח לרגע את מה שאני עסוקה בו, לקבל את פניו בחיוך ולשאול לשלומו. ם
ם
בתחום ההורות: ם
ביתי הקטנה התחילה ללמוד בכיתה א’. למרות שטוב לה בבית הספר, היא אוהבת ללמוד, ואוהבת את המורה ם
ואת החברות – בבוקר היא לא רוצה ללכת לבית הספר… יש לי חשד שזה קורה בגלל שהיא לא ישנה מספיק, ם
ולכן עייפה וקמה “על צד שמאל”. לכן, לקחתי על עצמי להקפיד לפחות 3 פעמים בשבוע (לא כי אני לא רוצה ם
יותר, אני פשוט לא בטוחה שאצליח יותר, ולכן מתחייבת לעצמי על מה שנראה לי סביר לביצוע…) ם
לקחת אחריות באופן אקטיבי על שעת השינה שלה, ולדאוג לכך שהיא הולכת לישון בזמן. ם
ם
בתחום העסק: ם
חשוב לי הקשר הרציף והעקבי איתך. לכן לקחתי על עצמי בע”ה לכתוב פוסט באתר פעם בשבועיים. ם
הצעד הקטן שבחרתי היום לעשות – הוא לכתוב את הפוסט הזה… זו הזדמנות עבורי לבקש את תגובותיך לדברים ם
אותם אני כותבת, ואם ישנם נושאים המעסיקים אותך והיית רוצה שאתייחס אליהם, אשמח מאד לשמוע. ם
(.אפשר בתגובות, במייל, או באופן אנונימי בטופס “צור קשר” באתר)
מאחלת לך כמובן שנה טובה ומתוקה, כל הברכות בסרטון כאן למטה. ם

אימון אישי לנשים שרוצות לחיות
את הטוב

התקשרי:


052-6071209