לכל אחד ואחת מאיתנו יש את מי שאנחנו לא מסמפטים במיוחד, לא נהנים מחברתו, או לא אוהבים את ההתנהגות שלו. זה בסדר כאשר אנחנו יכולים פשוט להימנע מחברתו, אבל מה עושים כשה”מישהו” הזה הוא חלק מהמשפחה הקרובה? מישהו שאנחנו לא יכולים להימנע מקירבה איתו?

כשליאורה הגיעה לאימון, אחת המטרות שהיא סימנה לה היתה – לאהוב יותר את חמותה. יכול להיות שזו מטרה קצת לא צפויה. “לאהוב יותר”? נראה כי מטרה כמו “להסתדר יותר עם חמותי” היתה מובנת יותר.

אבל ליאורה הסתדרה עם חמותה מצויין. חמותה אהבה וכיבדה אותה, והיא כיבדה את חמותה בהתנהגותה, ואף אחד (חוץ מליאורה) לא שם לב שיש כאן משהו לא בסדר…

כשחמותה התקשרה – ליאורה נמנעה מלענות לטלפון ושלחה את הילדים שיענו. ערכה ביקורים רק מתי שהייתה חייבת, ומתוך תחושת אילוץ.
הייתה לה ביקורת על חמותה: היא לא אהבה איך שחמותה אמרה לה “את כמו בת בשבילי” (“יש לי כבר אימא…”)
לא אהבה איך שחמותה “דחפה” לה אוכל (“מה, אני ילדה קטנה?”).

ליאורה חשה פער בין איך שהיא מתנהגת לחמותה, ובין מה שהיא חושבת ומרגישה כלפיה. היא הרגישה שהיא “מזייפת”, שהיא לא אמיתית – ומאחר ואמת הוא ערך חשוב עבורה, זו הרגשה שהיה לה קשה לשאת, וגזלה ממנה הרבה אנרגיה.
ליאורה גם הרגישה כפויית טובה – זו האישה שילדה וגידלה את בעלה האהוב. היא גם הרגישה שזה לא הוגן כלפי בעלה שאוהב ומוקיר את אימו מאד - שהיא אינה שותפה לאהבה הזו.

אחרי שליאורה התאמנה על הנושא – היא הרגישה איך לאט לאט ליבה נפתח לחמותה, היא כבר לא נמנעה מחברתה, קפצה לבקר אותה כי רצתה לבקר, ולא “כי צריך”, שוחחה איתה בטלפון בשמחה, והכי חשוב עבורה – הרגישה אמיתית עם עצמה, והרגישה שמחה והקלה – היא ידעה שליבה והתנהגותה שווים.

אז איך ליאורה עשתה את זה?

ליאורה עברה שני שלבים.

1. בשלב הראשון ליאורה שפכה הכל, כל מה שישב לה על הלב בהקשר של חמותה, כל השיפוטים, כל הטענות, קטנוניות וצרות עין ככל שיהיו – בלי מסננת. היא פשוט “לכלכה” על חמותה ללא מעצורים.
לפעמים יש לנו מעצורים לעשות את זה (“מה, היא לא כל כך נוראית, היא חמותי, איך אני אדבר עליה כך” וכו’). אבל זה שלב שאי אפשר לוותר עליו!

2. בשלב השני, לאחר שליאורה “התנקתה”, היא בחנה טענה טענה, שיפוט שיפוט – ובכל נקודה כזו – הסתכלה ודנה את חמותה לכף זכות דווקא מאותו מקום של קושי, בדיוק בנקודה שקשה לה. אם היה לה שיפוט על חמותה – “מה היא דוחפת לי אוכל, מה אני ילדה קטנה?” – ליאורה חיפשה איך היא יכולה לדון את חמותה לכף זכות בדיוק בנושא הזה. מה היא יכולה להגיד טוב על מי שדוחף אוכל? ובאמת, ליאורה ראתה מס’ דברים. שחמותה אישה חמה ואיכפתית, והיא עושה זאת כי היא רוצה שיהיה לה טוב. היא ראתה שזו התרבות שחמותה באה ממנה – ששונה מאד מהתרבות שהיא עצמה גדלה בה – וזה נעשה מתוך כבוד לליאורה, ולא מתוך “הקטנה” שלה. ההסברים הללו – שהיו לזכות חמותה – התיישבו גם על ליבה, ולא נשארו בגדר מחשבות בלבד. היא הרגישה איך הלב מתרכך, ואיך האהבה לחמותה לאט לאט זוחלת פנימה.

אז מה היה לנו?

אם אנחנו רוצים להרגיש אחרת כלפי מישהו שאנחנו לא ממש אוהבים, או מישהו שיש לנו הרבה ביקורת עליו, ואנו מרגישים שהביקורת פוגעת באיכות חיינו – נעשה שני דברים:

א.      “נשפוך” על נייר את כל מה שיש לנו עליו, את כל השיפוטים והטענות.

ב.      ניקח נקודה נקודה, ונמצא בה את הטוב, נמצא איך אנחנו יכולים לדון את האדם לכף זכות באותה נקודה עצמה שקשה לנו איתו.

מזמינה אתכם לנסות (בכתב!), וכמובן לשתף אותי איך היה, ומה הפקתם מהתרגיל!

אפשר להסתכל על פסח מזוויות שונות – הזווית הכלכלית, הזווית של הניקיונות, וגם – מהזווית המשפחתית.

עם כל החגיגיות ושמחת החג, זה לא סוד שלא פעם שולחנות חג מאגדים סביבם אנשים לחוצים שרק מחכים שיגמר כבר, וכולם יתפזרו… יש מי שלא יכול לסבול את החמות, ויש מי שהגיס “מקפיץ” לו את ה”פיוז”.

נכון, לא תמיד בא לנו לשבת עם כ-ל מי שמוזמן לשולחן, ונכון שיש את אלו במשפחה (שלי? שלו? זה לא באמת משנה) שמעוררים בנו אי נוחות והיינו שמחים להימנע מחברתם הרצופה סביב  שולחן אחד כל כך הרבה שעות.

אבל האמת היא שזה לא חייב להיות כך, ואני מזמינה אותך הפעם לבחור אחרת.

מה הקשר לבחירה? הרי לא תמיד  אנחנו יכולים לבחור את אלו שאיתם אנחנו הולכים לשבת לשולחן החג.

נכון, אבל יש לנו את החירות לבחור איך אנחנו נהיה.

אז מה לעשות? להתכונן!

מה זה אומר? אני אשב ואחשוב מראש – איך אני רוצה להיות בשולחן החג? איך אני רוצה להיות בסדר? שמחה? נלהבת? רגועה? אנרגטית? נהנית? נינוחה? אוהבת? והמהדרים גם יכתבו זאת על נייר, ויציצו לפני ליל הסדר – להיזכר.

השלב הבא בהתכוננות – זה לחשוב איך זה נראה במציאות כשאני כזו – איך אני נראית, מה אני אומרת, איזה גוון ועוצמה יש לקול שלי, איזו הבעת פנים יש לי, איך אני יושבת – כל סממן חיצוני  שאני יכולה לחשוב עליו.

ואז – לחשוב מה עלול להפריע לי להיות כמו שאני רוצה להיות, ולראות בעיני דמיוני איך אני “עוקפת” או מתגברת על המכשולים בדרך, ונשארת נאמנה למי שאני רוצה להיות.

חג חירות שמח!

ילדים שנחשפים להוריהם רבים עלולים לחוש חוסר בטחון בזוגיות של ההורים, ואף לחשוש שמא הוריהם עומדים להתגרש. אולי המסקנה היא שלא כדאי לריב ליד הילדים?

להורים שלי היה הסכם שלא רבים ליד הילדים, והם עמדו בו. אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי אותם רבים.

למרות שמעולם לא ראיתי אותם רבים, תמיד היה לי ברור שהורי רבים מדי פעם, וכנראה גם משלימים.

מסתבר שגם כאשר גדלים באותו הבית, כל אחד חווה את הדברים אחרת…

אני זוכרת את אחי לאחר שהחליט להתחתן, מתלבט ומתחבט. הוא לא היה בטוח שהיא היא הבחורה עבורו – בגלל שהם רבים הרבה. מה הבעיה? שאלתי אותו, הרי כולם רבים?
“אבא ואמא אף פעם לא רבים” הוא ענה לי, “בגלל זה נראה לי לא נורמלי שאנחנו רבים”.

לקח זמן לשכנע אותו שכל זוג רב, אפילו אבא ואמא. ואני נשארתי עם השאלה – האם זה טוב לא לריב ליד הילדים? אולי כדאי שהילדים יראו גם ריבים – שידעו שזה נורמלי, וקורה, ולא יבהלו כאשר להם תהיה מריבה עם בן זוגם העתידי…

האמת היא שאני לא בטוחה שישנה תשובה חד משמעית לשאלה האם זה נכון או לא לריב ליד הילדים? ואשמח לקרוא את דעתך.

דבר אחד כן ברור לי: אם רבים ליד הילדים, חשוב להתפייס גם ליד הילדים. שהילדים ילמדו שאחרי ריב – בא פיוס. זה לא מובן מאליו, וגם לא כל כך פשוט – הרגע בו אנו מבקשים סליחה קשה ממילא, אז לעשות זאת ליד הילדים?

אולי המחשבה שבכך שאנו עושים זאת אנו מכינים את הילדים שלנו לחיים, ושהרגע הזה יכול לעזור להם בעתיד לבנות זוגיות טובה – יכולה לעזור.

כאן, ממש מתחת יש באפשרותך לשתף אותנו בדעתך על הנושא. אשמח לקרוא אותה.

הוא חזר היום מהעבודה מוקדם מהרגיל, כי היא חוזרת היום מאוחר. לא הספיק לנשום רגע והגיע ישר ל”אקשן” עם הילדים- ארוחת צהרים, שיעורים, לקחת ולהחזיר מחברים, וכל מה שאחר הצהרים עם הילדים צופן בחובו.

היא חוזרת הביתה מאוחר, אחרי יום עבודה מתיש וארוך במיוחד, וכל מה שהיא רוצה זה קצת שקט. אולי גם שיגישו לה משהו לשתות ויתעניינו איך עבר עליה היום.

הוא מצפה להערכתה על המאמצים שהשקיע היום – והיא לא מבינה מה העניין – היא הרי עושה את זה יום יום ואף אחד לא טורח לתת לה צל”ש על כך.

…

והמשך הסיפור? תלוי.

תלוי אם (לפחות) אחד מאתנו זכר להישאר “המבוגר האחראי”.

המבוגר האחראי הוא החלק בנו שמסוגל לראות את התמונה במבט קצת יותר כללי, צופה מהצד –  לא רק את הצד שלנו בסיפור.

החלק בנו שמתעלה מעל פגיעה מצד בן הזוג מתוך הבנת המצב בו בן הזוג נמצא, שמבין שמה שנאמר לא בהכרח נאמר נגדנו, וגם אם נאמר נגדנו – זה בגלל הסיטואציה שהצד השני נמצא בה, הוא לא באמת מתכוון.

המבוגר האחראי הוא גם החלק בנו שזוכר שבזוגיות אני כאן בשביל השני, ולא רק השני כאן בשבילי.

כמובן שהמצב האידיאלי הוא שהמבוגר האחראי “תופס פיקוד” אצל שני בני הזוג, אבל גם כאשר רק אחד משני בני הזוג נותן לו לומר את דברו – זה מספיק.

האתגר שלנו הוא לגדל ולטפח את המבוגר האחראי, ולתת לו יותר ויותר מקום בחיינו.

ככל שהמבוגר האחראי יהיה נוכח בחיים הזוגיים שלנו יותר – האווירה תהיה יותר נעימה, ויהיו פחות מתחים ומריבות.

למרב הייתה זוגיות טובה, אפילו טובה מאד. אבל היה דבר אחד שמאד הפריע לה. בעצם – המוני דברים קטנים…

הפריע לה שכשבעלה שטף את הכלים – חלקם נשארו מלוכלכים.
הפריע לה שכשבעלה תלה כביסה – הוא תלה אותה בצורה כזו שלקח לה פי 2 זמן להתייבש, שכששטף את הבית – נשארו שלוליות,
ועוד, ועוד, ועוד….
היא הסבירה לו איך הכי נכון לעשות את הדברים, פעם, ועוד פעם… כלום לא עזר.

היא התעצבנה עליו שאם הוא לא עושה את הדברים כמו שצריך – עדיף שלא יעשה, שבמילא היא חוזרת אחריו. הפריע לה שהוא לא לומד מהעבר, שלא אכפת לו ממה שהיא חושבת ומרגישה.

בשלב מסוים מרב הבינה שמה שהכי מפריע לה בכל הסיפור – זה שזה מפריע לה! היא ראתה שיש לה בן זוג אכפתי, מתחשב, מעורה בחיי הבית – ולה כל הזמן יש ביקורת. והביקורת הזו מעכירה את האווירה בבית.

אז מרב הפסיקה להעיר, ולבקר. היא החליטה שלא שווה לה להעכיר את האווירה בבית בגלל הדברים הללו. אבל בתוכה זה עדיין עצבן אותה. היא הרגישה בדיוק אותו דבר, גם אם הפסיקה להגיד את זה בקול.

יום אחד, כשסידרה את הסכו”ם שהיה במייבש הכלים במגירת הסכו”ם, תוך כדי החזרת הכלים המלוכלכים לכיור – מרב הרגישה ש”נפל לה האסימון”. היא התחילה לצחוק.

פתאום היא ראתה בבירור שזה המצב, זו הדרך של בעלה לעשות את הדברים. המצב לא השתנה בשנים האחרונות, וכנראה הוא גם לא ישתנה.
באופן מפתיע מרב הרגישה הקלה! פתאום היא הבינה שאין לה אחריות לשנות את בעלה, או לשנות את דרך הפעולה שלו. היא נכחה לכך שכל השנים היא בזבזה כל כך הרבה אנרגיה על משהו שאין ביכולתה להשפיע עליו באמת.

מרב הבינה שהדרך שתשרת אותה יותר מכל זו קבלה של המצב. לקבל את בעלה כמו שהוא, בלי רצון לשנות, ללמד. היא הרי אוהבת אותו, שמחה שהוא בעלה, רואה איזה אבא מדהים הוא ובעל נפלא. לשטוף כמה מזלגות מדי פעם נראה לה “מחיר” שהיא מוכנה לשלם בשמחה.

היום, כל פעם שמרב רואה כלי שבעלה שטף אך הוא קצת מלוכלך, שלולית ברצפה או בגדים שתלויים ברשלנות – היא מחייכת ומתמלאת אהבה לבעלה. הדברים הקטנים הללו מזכירים לה איזה בעל מקסים יש לה, ואיזה “מחיר” נמוך היא צריכה לשלם עבורו…

אני אוהבת לרקוד. ריצה, הליכה או פעילויות ספורטיביות אירוביות אחרות לא בשבילי, אבל לרקוד – אני יכולה שעות. בכיף.

מתוך הראיה של “גופנפש”, הריקוד בעיניי הוא הרבה יותר מפעילות גופנית. יש לו ממש ערך תרפי. ככל שאני רוקדת יותר, אני מרגישה שדרך הריקוד אני לומדת להקשיב לגוף, לומדת להבין את מה שהוא “אומר” לי. בעיניי הריקוד והחיבור לגוף הם עוד מסלול בדרך ההתפתחות האישית שלי, בדרך ההתקרבות לעצמי.

מתגובה שנכתבה יום אחד באתר שלי לפוסט  “צריך שניים לטנגו?“, למדתי שאפשר ללמוד מריקודים סלוניים הרבה על זוגיות.
את התגובה כתבה מיטל אליהו, שמנהלת יחד עם בעלה ניר את הסטודיו לריקודים סלוניים ולטינים של אלי מזרחי בירושלים. מיטל הזמינה אותי להגיע לשיעור ניסיון בסטודיו – ואני שמחתי לבוא. קצת חוששת והרבה סקרנית הגעתי לסטודיו החמים במרכז העיר. מיטל, אישה צעירה עם חיוך שובה, החלה להדריך אותי וללמד אותי את הצעד הבסיסי של הרומבה.

במהלך כל השיעור הדגימה לי איך הקשר הזוגי בריקוד מקביל לקשר הזוגי בחיים. נתחיל בתפקידים: בריקוד, נשמרים התפקידים ה”מסורתיים” של כל אחד מהמינים. תפקידו של הגבר הוא להוביל את האישה. עם זאת, בריקוד האישה היא במרכז, ואילו הגבר מהווה את ה”מסגרת” לתמונה, לעיקר: האישה.

על מנת לרקוד בזוג נדרשת הקשבה אמיתית, ולא למילים הנאמרות. הקשבה למבט העיניים, לכובד היד המונחת על הגב, להובלה. האתגר שלי בשיעור היה ללמוד להרפות, ללמוד לסמוך, לדעת להיות מובלת.
הרבה מהעוצמה של הריקוד טמון במתח שנוצר בין קרבה לריחוק. בין לבד וביחד. מצד אחד – הם קרובים, הם מגיבים אחד לשני, הם מתואמים. מצד שני – כל אחד שומר על המרחב שלו. גם כאן יש אתגר – לשמור על המרחב שלי, שחיוני כל כך לריקוד.

בשלב כלשהו בשיעור תהיתי בקול – האם אני מקבלת את ההסבר הזה בגלל שאני מאמנת לזוגיות? מיטל הבטיחה לי כי כל מי שמגיע לסטודיו לשיעור ניסיון (בחינם, אגב) מקבל את ההסברים האלו, כי בעיניה החיבור הוא בלתי נפרד, וניתן ללמוד הרבה מהריקוד על החיים.

מאד התחברתי לגישה של מיטל, וביקשתי ממנה שנחפש דרך לצ’פר את הלקוחות שלי. מיטל נענתה בשמחה, והבטיחה לכל מי שיגיע לסטודיו מההפניה שלי 5% הנחה על תוכנית הלימודים שתותאם לו לאחר שיעור הניסיון.
ניתן להגיע בזוג או לבד, לאחר שיעור הניסיון יתאימו לכם תוכנית לימודים מומלצת לפי הרמה שלכם וההעדפה שלכם. הסטודיו מספק פתרונות גם לזוגות דתיים שמעוניינים ללמוד לרקוד ומחפשים פתרונות לבעיות הלכתיות. הטל’ בסטודיו: 02-6240882

תהנו!!!

וואו, איזה שבוע עבר עלינו… במהלך כל השבוע הקודם הילדים שלי עשו תורנות, ובכל יום היה בבית ילד חולה. לא נעים בכלל לראות את הילדה קווצ’ית עם חום, או את הילד מקיא ומשלשל. בשבוע כזה אנחנו מתגעגעים לשגרת הבריאות, ופתאום היה איזה רגע שהבנתי שרע לנו כשהם חולים, אבל כשהילדים (או אנחנו) בריאים, אנחנו לא מקדישים לכך מחשבה נוספת ומקבלים זאת כמובן מאליו.

וכדרכי – המחשבה הזו מיד התחברה לי לנושא הזוגיות.

לקבל כמובן מאליו זה הרגל שעלול לחבל בזוגיות. אם אני לא רוצה לקבל את בן הזוג שלי כמובן מאליו, מה כן כדאי שאעשה? מה יכול למנוע ממני מלקבל את הדברים שהוא עושה כמובנים מאליהם?

האמת היא שהמורה שלי בנושא הזה הוא לא אחר מאשר בעלי. לא נעים להגיד, אבל כשהתחתנו הייתי, איך לומר… די מפונקת, ואולי אפילו קצת אגוצנטרית. היה לי ברור שהוא עושה עבורי, עושה עבור הבית.
למזלי (אחרת איך הייתי לומדת?) – הוא היה (ועדיין ) מלא הכרת הטוב כלפי. גם על דברים שהם לכאורה טריוויאליים: שסידרתי את הבית, ששטפתי כלים. ולאט לאט גם אני למדתי.

אני יודעת שישנם כאלו שאולי ישאלו את עצמם: “מה, אז על כל פעם שהיא שוטפת כלים אני צריך להגיד תודה?” והתשובה היא – לא בהכרח. אבל כן הכרחי שתשים לב שהיא שטפה את הכלים, ואם זה עשה לך טוב (שאתה לא צריך לשטוף אותם…) יהיה נחמד לומר משהו כמו “איזה כיף ששטפת את הכלים” או “נעים להכנס הביתה ולראות אותו מסודר כל כך”.

לתקשר את זה ששמתי לב, ושהמעשה עשה לי טוב – יכול לעשות רק טוב לזוגיות שלנו.

כן, עדיין קורה שהילדים לא מכינים שיעורים בזמן כשרון איתם, אבל ברור לי שזה בשום אופן לא רומז על חוסר שותפות ביני לבין רון! ם

אחרי השיחה איתו אני מרגישה שאני מסוגלת יותר להבין אותו ואת מעשיו טוב יותר, וכך הנושא הזה כבר לא מהווה קונפליקט. ם

זה כיף להסתכל אחורה ולראות כמה הושגה התקדמות .ם